<h1>ספר התרומות שער ס'</h1>
<h2>דף קכד.</h2>
גרסינן בב"ב פרק יש נוחלין בכור נוטל פי שנים ואם יצא עליהם שטר חוב הוא נותן פי שנים, ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. פירוש, איני נוטל חלק בבכורתי אלא רצוני להיות כאחד מן הפשוטין ולא אפרע בחוב אבי אלא כאחד מהן, הרשות בידו, משום דמתנה קרייה רחמנא יכול לומר אי איפשי בה. ודוקא בכור, אבל שאר יורש פשוט לא, דירושה בעל כרחיה דיורש נפיל קמיה דיורש קרייה רחמנא. וכי תימא מאי הנאה מטי בהכי לבע"ח כשאינו רשאי לומר לו איני נוטל ואיני נותן, שהרי בודאי אין לו עליו אלא שיעור מה שנפל לו בירושה. וכ"ת משום דטרח ומזבין ופרע, הא קי"ל דטרחא עליה (דלוה) [דמלוה] דמיא. ותרצו בעלי התוס' דמשכחת לה כשמחל לאחרים. ואיכא מ"ד דמשכחת לה היכא דאית להו נכסים במדינה אחרת, דאי אמרינן דאיהו קאי במקום בעל חוב עליה דידיה רמי להשתדל אחריהם ולהעמיד מעותיו במקום שלוה מעותיו ממנו כדי שלא יצטרך המלוה להוציא מנה על מנה ולא ליזיל בסכנת הדרך. ועל זה התירוץ יש לחלוק עליו, שהדין הוא נותן שיכתבו לו ב"ד שבעירו כאן אדרכתא על אותן נכסין, אבל הכרזה ושומא אי אפשר לכתוב אלא במקומן וילך לב"ד שבמדינת הים והם מגבין לו מהם בשומתן והכרזתן. וכן הסכים בדין זה הרמב"ן ז"ל [סימן ס"ב]. אך זה התירוץ הוא המספיק לנו, דנפקא מינה אי הוו תרי או תלתא אחי דפשיטא, חד מינייהו גדול ותרי קטנים, ואמר גדול איני רוצה בירושת אבי אלא יהא הכל לאחי הקטנים כדי שלא נהיה נזקקין להם בעודן קטנים, והשמיענו [ש]אין שומעין לו ופורע חלקו ממה נפשך. וזה אשר פסק בזה הרב ן' מיגש ז"ל [ב"ב קכ"ד ע"א], מיהא שמעינן דיורש שירש נכסים ויצא על מורישיו שטרי חובות בכדי אותן נכסים שאין אותו יורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה ולומר לאותן בעלי חובות הרי הנכסים לפניכם אני איני רוצה לירש אותן ולא ליתן לכם כלום, אלא כופין אותו ליטפל בהם ולמכור אותם ולהגבותם או לשומאן עליהם. דדייקינן הכי טעמא דקרייה רחמנא מתנה מש"ה מצי אמר איני נוטל ואיני נותן, הא אלו הוה יורש לא הוה מסלק נפשיה. וטעמא דמלתא משום דירושה ממילא הויא מההיא שעתא דמית ליה מורישו הוו להו נכסים ממילא דיליה וה"ל במקום מורישו [ו]מה מורישו לא הוה מצי מסלק נפשיה אף הוא נמי לא הוה מסלק, דבמתנה הוה מצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה משום דאכתי לא מטא לידיה, ע"כ. ויש לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח"כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להם כדי שיטלו חלקם בירושה, אם שומעים להם או לאו. על זה פסק הראב"ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור, דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה ולא פרענא כי הדר אמר בתר דפרעי אחוה לב"ח בזוזי הבו לי מנתי ואתוב לכו זוזי דידי דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה, החלק פשוט משעת מיתת אביו זכה בה, והאי דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביני הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא, ומש"ה מהדר ומהדרי ליה, אבל חלק בכור כיון דאיהו לא זכה בה עד דמטי לידיה כי שקלי ליה אחוה ופרעוה לבע"ח זכו ביה ותו לא מצי למהדר, דחלק בכור אשכחן דמחילה קלילא מהניא ביה, שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר [קכ"ו ע"א], דזכו ביה אחוה, ולהכי קרי ליה מתנה, דבדבורא בעלמא קא מסלק מיניה, בתר דזכו ביה אחי הוה ליה כעין מתנה שאמר בכור אי איפשי בה דבריו קיימין, ע"כ.
